הראמבל שבג'אנגל

השנה היא 1974. מובוטו ססה סקו, הדיקטטרור של זאיר, מנסה ליצור לשלטונו האכזרי תמיכה בינלאומית ולהביא את זאיר לשיח העולמי בתנאים שלו. באותו הזמן, בקצה השני של העולם, רודן אחר העונה לשם דון קינג, רוצה לעשות לעצמו שם כאמרגן אגרוף. שני האינטרסים של שני האינטרסנטים הללו הביאו לארוע ההסטורי, ""The rumble in the jungle, שמלבד כובבי תרבות ומוזיקה כג'יימס בראון ובי בי קינג עמדו במרכזו שניים אחרים: הפייבוריט הברור, אלוף העולם באגרוף למשקל כבד ג'ורג' פורמן, והאנדרדוג הטוען לכתר בשנית מוחמד עלי, שקיבלו 5 מליון דולר כל אחד מהקופה הריקה של זאיר.

קצת רקע: בשנת 1967 סירב אלוף העולם עלי, אז בן 25, להתגייס למלחמת וייטנאם מטעמי דת. בעקבות סירובו נלקח ממנו הרשיון להתאגרף ונגזל ממנו התואר, בו זכה סמוקינג ג'ו פרייז'ר. לאחר שלוש שנים זיכה בית המשפט העליון את עלי ורשיונו הוחזר לו, ולאחר מספר קרבות הגיע עלי ב 1971 למדיסון סקוור גארדן ל"קרב המאה" מול פרייז'ר כששניהם למעשה אלופים בלתי מנוצחים. עלי, לראשונה בקריירה, הפסיד את הקרב בנקודות ומאז יחל לקרב נוסף על התאור מול פרייז'ר, אלא שהאחרון הדהים את העולם כשהפסיד את התואר ל"ביג" ג'ורג' פורמן כשהוא נופל 6 פעמים בשני סיבובים בלבד, כך שעלי, אחרי מספר קרבות נוספים כולל קרב בו נקם בפרייז'ר, קיבל סוף סוף את ההזדמנות להחזיר את התואר לחיקו בגיל 30, מול פורמן הצעיר (23) והאימתני, מה שמביא אותנו ל 30 באוקטובר 1974, קינצ'סה, זאיר, 4:00 לפנות בוקר, כלומר פריים טיים בניו יורק.

לפני הקרב עלי היה אותו עלי שהעולם התרגל לראות: שחצן, בטוח בעצמו, לא מפסיק לדבר,ומשוכנע שפורמן, כמו סאני ליסטון, איטי, חזק, ותו לא. עלי גם טרח להזכיר שפורמן לא חווה סיבוב רביעי די הרבה זמן ושלא ממש שמע שופט סופר עד עשר, כיוון שנצחונותיו האחרונים היו טכניים (פרייז'ר נפל שש פעמים וקם שש פעמים), כינה את פורמן "המומיה" כעקיצה על האיטיות שלו והבטיח לרקוד סביבו בסגנון המוכר. הכל היה מוכן לקרב הגדול: פורמן הרציני והמפחיד מצד אחד, עלי המשעשע מצד שני, והשיער של דון קינג באמצע.

כניסתו של עלי לזירה לוותה בעידוד קולני מצד המקומיים, שכמו שאר העולם התאהבו באישיותו הממגנטת של עלי די מהר, בטח מול פורמן האנטיפט, שטרח לאחר אופנתית בנסיון לעצבן את עלי. אחרי נגינת ההמנונים, הוראות השופט, קריאות הקהל "עלי בומא יי" (עלי, הרוג אותו) וים של צעקות מפי עלי ובונדיני בראון (איש הפינה של עלי) לכיוון פורמן, הקרב התחיל.

 הסיבוב הראשון נראה בדיוק כמו שכולם חשבו: עלי רוקד, פורמן רודף, והרושם היה שהסיבוב צמוד, אבל פורמן עוד יתפוס את עלי עם ההוק הימני המפחיד שלו ויסגור עניין תוך סיבוב או שניים. מה שאף אחד לא ידע, כולל אנג'לו דנדי, מאמנו המיתולוגי של עלי, שעלי הבין את זה עוד לפניהם. פורמן התכונן היטב לריקודים של עלי וחתך אותו די מהר לרוחב הזירה, לא היה חסר הרבה כדי שנראה את פורמן מסיים עוד קרב במהרה.

 עלי הבין שהוא צריך תוכנית חלופית, ובו במקום, בקרב על התואר ששודר לרוב העולם, הוא מצא טקטיקה חלופית וחסרת תקדים שלימים כונתה "רופ אה דופ". החל מהסיבוב השני עלי נשען על החבלים הרפויים של הזירה, ונתן לג'ורג' להרביץ. ההגנה השתנתה משיטת הריקוד לספיגה חופשית בבטן והגנת ידיים על הראש תוך ניצול הרפיון של החבלים להסיט את הראש אחורה, כשמידי פעם הוא מגיב בקומבינציה של אגרופים, לרוב די מדוייקים, וכרגיל, לא מפסיק לדבר ולהקניט את פורמן.

גם בשידור ניתן היה לשמוע את אנשי הפינה של עלי זועקים "צא מהחבלים" כיוון שזה בדיוק מה שאסור לעשות מול מתאגרף חזק כפורמן, שבאגרוף אחד מדויק יכול להפיל כל מתאגרף בעולם. גם השדרנים, כולל פרייז'ר שישב ליד הזירה, חשבו בתחילה שעלי נפגע וסך הכל מנסה לשרוד ולנוח על החבלים, אבל לאחר הסיבוב השלישי כבר היה די ברור שעלי מנצל את יכולת ההגנה הסטטית שלו ואת עובדת היותו של פורמן צעיר ולא חכם במיוחד, כיוון שזה המשיך להכות אגרופים חסרי תועלת לידיו השומרות של עלי ולפלג גופו התחתון שספג את העונש בגבורה.

 בסיבוב הרביעי פורמן כבר התחיל להתעייף, הלחות והחום החלו להשפיע, הרגלים הפכו יציבות פחות, האגרופים נשלחו יותר ויותר לאויר במקום לעלי שהמשיך לשלוח קומבינציות מידי פעם ולהתגרות בפורמן: "זה הכי טוב שאתה יכול? אמרו לי שאתה חזק".

 הייתי ממשיך לתאר לכם סיבוב אחרי סיבוב, אבל מפה כבר כולם נראו די אותו הדבר: פורמן מעייף את עצמו כמו "דופ" ועלי שולט בתזוזת הקרב בזירה, מוצא את ההזדמנויות לשלוח קומבינציות שהחלו לנפח את פניו של פורמן, ולא מפסיק לדבר, לקהל, לפורמן, קורץ לשדרים שליד הזירה. ואז הגיע הסיבוב השמיני: בתחילה הוא נראה כמו הסיבובים שקדמו לו, פורמן מרביץ ועלי סופג, ומחזיר קומבינציות מידי פעם, עד שכ 20 שניות לפני סוף הסיבוב, ככשפורמן עוד ניסה לתקוף עלי השחיל ימנית חמקמקה שהובילה לקומבינציה שהורידה את פורמן התשוש לראשונה בחייו לקנבס, כשעלי, בתמונה שתיחרט לנצח, מוותר על האגרוף האחרון שבדרך לנפילה. כשהשופט אמר עשר פורמן עוד היה על הברכיים. ועלי היה שוב האלוף.

את המהומה שאחרי קצת קשה לתאר, הזירה התמלאה באוהדים רוקדים, השדרים השתוללו כאילו כאילו חזו בקסם, בונדיני בכה מהתרגשות, וכאילו כדי להעצים את החוויה החל לרדת מבול ששטף את חדרי ההלבשה. פורמן ירד כמעט בודד ומוכה הלם, לימים יספר שההפסד הזה הכניס אותו לדיכאון עמוק של למעלה מעשור. עלי לעומתו נשאר אותו עלי שהימם את העולם עשור קודם לכן מול סאני ליסטון: גאוותן, מצחיק, ומאוד, אבל מאוד אוהב להגיד "אמרתי לכם".

40 שנה עברו מאז, מובוטו השלים 31 שנות שליטה אכזרית בזאיר עד שהודח עקב תמיכתו ברצח העם של שבט הטוטסי; דון קינג הפך לאמרגן הידוע ביותר והעשיר ביותר בעולם והמשיך להרוס חיים של אנשים; ג'ורג' פורמן נהיה נחמד, עשה קאמבק וזכה שוב בכתר בגיל 45, מאז הוא בעיקר משווק את הדת שלו ואת הגריל שלו, והיום הוא מולטי מיליונר גדול.

ועלי? עלי המשיך להגן על תוארו ועל אמונותיו. הוא הפסיד את התואר לראשונה על הקנבס לליאון ספינקס האלמוני, ותוך כשבעה חודשים השיב אותו לחיקו בפעם השלישית, הישג חסר תקדים שרק לנוקס לואיס חזר עליו. ב 1981 פרש עלי סופית כשהוא מותיר בענף האגרוף ואקום גדול שנשאר שם עד שהגיע אחד מייק טייסון. אבל זה – אוהדי כדורסל יקרים –  זה כבר סיפור אחר.

וידיאו מצויין של הקרב במלואו:

עלי, באחד הראיונות המצחיקים ביותר. הוא היה ממש קומיקאי גדול. הפעם הוא מדבר על "לבנים" נגד "שחורים". נפלא,נפלא , נפלא, פשוט נפלא!!!